בין בושה לאשמה

לפני מספר שנים שמעתי הרצאה של רביב דרוקר בה דיבר על שחיתות שלטונית ועל כך שדרעי סימן את השינוי ביחס של נבחרים למעשיהם. בעוד קודמיו שרימו התפטרו הוא המשיך לכהן ואף לנסות שוב ושוב להבחר - לשינוי הזה ניתנה הכותרת של אבדן הבושה.

נחשפתי לחקר הבושה בעקבות הרצאה מרתקת שהעבירה ביתי על בושה ואשמה וההבדל בינהם.

בעוד שבבושה יש פוקוס על העצמי שלנו, על מי שאנחנו, אשמה מתמקדת בהתנהגות שלנו. כשחשוב לנו איך אנו נתפסים נימנע (בשל הבושה) ממעשים מסוימים. כשנעלמת הבושה, אפשר לעשות הכל (כל עוד לא נתפשים כנראה).

בושה היא תכונה אבולוציונית ואמורה לשמור עלינו כחברה. אנשים שאינם מגלים בושה יוגדרו כנראה כאנטי סוציאליים. הבושה קיימת ברובנו. הבעיה היא שלפעמים היא "תוקעת" אותנו. במידה ואנחנו הופכים התנהגות פחות מוצלחת שלנו, כשלון, בחירה גרועה ועוד ל"מי שאנחנו", לזהות שלנו – בכך אנו יוצרים למעשה חיבור שגוי שהופך לאמונה מגבילה או מעכבת ומונע מאתנו לאהוב ולקבל את עצמנו ובטח לנוע קדימה. לפעמים אנו שוגים בהכללה הזו גם כלפי הסביבה ואף האהובים עלינו.

לפני מספר שבועות בעודי צועדת ברחוב שמעתי אמא אומרת לילד שהרביץ לאחיו "למה הרבצת לו? איזה ילד רע אתה. תתבייש לך". האם הילד המרביץ הוא באמת ילד רע? ההתנהגות עצמה אינה מתאימה ויכולות להיות לה סיבות רבות, אבל האם האמירה המכלילה הזו נכונה? כנראה שלא! צריך להזהר כי הוא עוד יכול להאמין בכך!